מאמר חדש על: פרשת ואתחנן – כוחה של התפלה

מאת: hagay_r@tahal.com

ואתחנן – כוחה של התפלה
מבוא:
פרשת ואתחנן כתובה לאחר פרשת דברים אשר בה החל משה רע"ה בתאור היסטורי של מאורעות עם ישראל במדבר, משום שכתוצאה מארועים אלה נגזר גם על משה שלא יעבור עם בני ישראל אל מעבר לירדן, אלא נקבע שיהושע תלמידו הוא אשר ינחיל לישראל את ארץ ישראל אשר בעבר המערבי של הירדן. בהמשך דבריו של משה בפרשיות ואתחנן ועקב משה מצוה את עם ישראל שגם לאחר מיתתו ימשיכו כלל ישראל לקיים את המצוות ולא יסורו מללכת בדרך ה'. משה לימד את ישראל כי הדרך לקיום כל המצוות תחילתה בתפלה מתמדת לבורא עולם, לפיכך ישראל מחוייבים לקרוא בכל יום פעמיים את פרשת שמע האמורה בפרשת ואתחנן, משום שענינה של פרשת שמע הוא: קבלת "עול מלכות שמים" אשר הוא קודם לקבלת "עול מצוות" (ברכות, פ"ב, משנה ב'). כמו כן פרשת שמע היא הכרזה על כריתת הברית שבין ישראל לאביהם שבשמים, וקריאתה מהוה תזכורת מתמדת למעמד הר סיני ולזכירת דבריו האחרונים של משה רע"ה. פרשת ואתחנן נקראת תמיד בשבת שלאחר תשעה באב והפטרתה היא: "נחמו נחמו עמי" (ישעיה, מ', א'), לפיכך נקראת שבת זו גם בשם "שבת נחמו". הפטרת נחמו פותחת סדרה של שבע הפטריות הנקראות מהשבת שלאחר תשעה באב עד לסוף חודש אלול, הפטריות אלה עוסקות בעיקרן בנבואות נחמה על כן נקראות הפטריות אלה בשם "שבע דנחמתא" (שו"ע, או"ח, תכח, ח) וסימנן נו"ע ארק"ש. השילוב בין כוחה של התפלה הנובע מתפלותיו של משה רע"ה האמורות בפרשת ואתחנן לבין נבואות הנחמה העתידית הכתובות בהפטרות הנחמה נועד לצורך חיזוקם והשרדותם של עם ישראל לאורך הגלות, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. תפלות משה – מלמדות את יסודות התפלה אשר גדולתה יתרה אף על מעשים טובים.
ב. ואתחנן אל ה' – אין לאף בריה בעולם חוב אצל הקב"ה.
ג. מטרת תפלתו של משה – כניסה לארץ ישראל בכדי לקיים את המצוות התלויות בה.
ד. מעמד הר סיני – התמודדותם של ישראל כנגד העכו"ם נעשית על ידי זכרון מעמד הר סיני.
ה. כפרת חטא העגל – בזכות תפלתו והתמסרותו של משה למען ישראל.
ו. פרשת שמע ישראל – הבעת נאמנות לה' וקביעת מחיצה רוחנית בין ישראל לגוים.
ז. מצוות הנחת תפילין – סגולה לאריכות ימים וכנגד יצה"ר ולהרתעת האוייבים החיצוניים.
ח. שבת נחמו – שתי סוגי נחמה: נחמה גשמית ונחמה רוחנית.
תפלות משה:
בפתח פרשת ואתחנן משה רע"ה גילה לעם ישראל כי הוא התפלל לקב"ה תקט"ו תפילות על מנת שה' יבטל מעליו את הגזירה שלא יכנס לארץ, שנאמר: "ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר" (דברים, ג', כ"ג). אולם הקב"ה סירב לבקשתו העיקרית של משה ולא קיבל את תפילתו האישית ואף אמר למשה רע"ה: "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", למרות הקושי הגדול והאכזבה הנוראה משה קיבל בהכנעה את פסיקתו של ה' יתברך. אך מאחר וכוחה של התפילה רב ועצום הקב"ה קיבל חלק מתפילת משה, שנאמר: "עלה ראש הפסגה ושא עניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה וראה בעניך כי לא תעבור את הירדן הזה" (דברים, ג', כ"ז). מכאן למדו חז"ל את הכלל הגדול לפיו: גדולה תפלה יותר ממעשים טובים, כאמור בגמ': "אמר ר' אלעזר: גדולה תפלה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו אף על פי כן לא נענה אלא בתפלה, שנאמר: 'אל תוסף דבר אלי', וסמיך ליה: 'עלה ראש הפסגה" (ברכות, לב:). בנוסף לכך הגמ' לומדת מסדר תפלתו של משה רע"ה גם את סדר התפלה הראוי, כמובא בגמ': "דרש רבי שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל, מנלן? ממשה, דכתיב: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא' וכתיב: 'ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך', וכתיב בתריה: 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה' (ברכות, לב.).
מתפלתו של משה ניתן ללמוד יסוד נוסף של התפלה כמבואר במדרש: "ומנין שהתפלל משה באותו הפרק חמש מאות וחמשה עשר פעמים? שנאמר (דברים, ג'): 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר', 'ואתחנן' בגימטריא הכי הוי" (מד"ר, דברים, פר' י"א), ולמרות זאת תקט"ו תפלותיו של משה להכנס לארץ לא נענו. לכאורה נשאלת השאלה: מדוע משה התפלל תקט"ו פעמים?, הלא אם הקב"ה דחה את תפלתו פעם, פעמיים ושלש היה משה יכול להסיק שהקב"ה אינו מקבל את תפלותיו בענין זה, אם כן למה הטריח משה את הקב"ה לסרב לתפלותיו תקט"ו פעמים? וכי משה עז פנים היה? ועוד, מתי משה התפלל "בעת ההיא"? נלענ"ד שמשה רצה ללמד בתקט"ו תפלותיו את ישראל לדורותיו יסוד חשוב בתפלה, דהיינו, ללמדנו שעיקר מטרת התפלה היא ההכרה העמוקה שאין לנו מעצמנו ולא כלום, ושלאף אחד בעולם אין אפשרות למלא אחר תפלותנו ובקשותנו פרט לבורא עולם, כמובא במדרש: "ואתחנן אל ה'' ומכולן לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים, אמר רבי יוחנן: מכאן אתה למד שאין לבריה כלום אצל בוראו שהרי משה רבן של כל הנביאים לא בא אלא בלשון תחנונים" (מד"ר, דברים, ב). לפיכך המעלה העליונה של המתפלל היא כאשר בקשתו אינה נענית והוא שב לבקש ולהתחנן לקב"ה ואין הוא מחפש להגיע למילוי צרכיו בדרכים טבעיות כביכול. וכן מובא במדרש: "בעת ההיא לאמר' מהו 'לאמר'? א"ר עזריה: לאמר לדורות שיהיו מתפללין בשעת הצרה שהרי משה אע"פ שנאמר לו (דברים, ג', כ"ז): 'לא תעבור את הירדן הזה' התחיל מתחנן". וכן תמצא שישראל מתפללים תפילת שמונה עשרה שלש פעמים בכל יום ברציפות במשך 1940 שנים, ומבקשים מה': "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים", ולמרות שעדין אין הם נענים תפלתם ובקשתם אינה נפסקת. כלומר, אלמלא ציוה הקב"ה את משה: "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" היה משה מוסיף על תקט"ו תפילותיו עוד תפילות.
וכן מצאנו שתקט"ו תפילותיו משה רע"ה נפרשו לאורך ארבעים שנות הנדודים במדבר, החל בשירת הים שבה נודע למשה רע"ה כי הוא לא יכנס לארץ, "דכתיב: 'תביאמו ותטעמו בהר נחלתך' תביאנו לא נאמר אלא 'תביאמו' מלמד שמתנבאין ואינן יודעין מה מתנבאין" (ב"ב, קיב:), לפיכך בספר דברים משה לא הזכיר את שירת הים אלא רמז עליה במילת "ואתחנן" שהיא בגימטריה "שירה". בהמשך משה התחנן לה' לאחר "שמתו ישראל במדבר התחיל מבקש ליכנס בארץ ישראל בתחנונים" (מד"ר, דברים, ב), לאחר מכן משה בקש "מלפני הקב"ה שיכנס לארץ כיון שראה שנפלו סיחון ועוג לפניו, אמר: הרי שעה שאבקש שאכנס לארץ" (סיפרי, ואתחנן, פיסקא, כו), משה רע"ה לא פסק מלהתפלל גם "באותו עת שנתמנה יהושע, שנאמר (דברים, ג', כ"א): 'ואת יהושוע צויתי בעת ההיא לאמר" (מד"ר, דברים, ב). נמצאנו למדים מריבוי תפילותיו של משה רע"ה כי "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות, י.).
ועוד למדנו מתפלות משה רע"ה את חשיבות מימד הזמן בחיי האדם, לפי שמשה רע"ה התפלל תקט"ו תפילות כשכל תפילה היתה בנוסח אחר ובטענה חדשה, משום שנכספה נפשו להמשיך לחיות בעוה"ז למרות שמשה היה בטוח בחייו הנצחיים בעוה"ב, אולם משה חשק לנצל את האפשרות האמורה במשנה (אבות, פ"ד, י"ז): "הוא היה אומר: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". כלומר, משה רע"ה התפלל תקט"ו תפילות בעבור תוספת זמן בעוה"ז בכדי ללמד לדורות את מעלת הזמן בעוה"ז אשר הוא מסוגל לזכות את האדם בהנאה רוחנית יותר מכל חיי העוה"ב, וכן נאמר: "ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו" (דברים, ז', י'), וכי יש בעוה"ז שכר כל כך גבוה שהקב"ה יכול לפרוע לרשע בעבור מצוה שעשה? אלא שהקב"ה משלם לרשע שעה של חיים בעוה"ז כנגד כל השכר המגיע לו בעוה"ב.
ואתחנן אל ה':
משה רע"ה בחר להשתמש בתפלתו בלשון של תחנונים, כמובא במדרש: "ואתחנן אל ה'', ומכולן לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים, אמר רבי יוחנן: מכאן אתה למד שאין לבריה כלום אצל בוראו, שהרי משה רבן של כל הנביאים לא בא אלא בלשון תחנונים" (מד"ר, דברים, פר' ב'). כלומר, אין לאף בריה בעולם חוב אצל הקב"ה אלא כל הדברים שה' נותן לבריותיו הוא בדרך של חסד ורחמים, על כן אפילו לעושה רצונו ומצוותיו אין הקב"ה מתחייב ליתן שכר בעוה"ז. לפיכך לא נותר לישראל אלא לפנות לקב"ה בלשון של תחנונים בתפלותיהם, מתוך האמונה שתפלתם לא תחזור ריקם, כאמור בגמ': "א"ר חנין א"ר חנינא: כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם ...א"ר חמא בר' חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנאמר: 'קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'" (ברכות, לב:). וכן מובא במדרש: "מהו 'בכל קראנו אליו'? אמרו רבנן: יש תפלה שנענית לארבעים יום, ממי את למד? ממשה, דכתיב: 'ואתנפל לפני ה' מ' יום', וגו', ויש תפלה שנענית לעשרים יום, ממי את למד? מדניאל, דכתיב (דניאל, י'): 'לחם חמודות לא אכלתי עד מלאת שלשה שבועים ימים', ואח"כ אמר: 'ה' שמעה ה' סלחה', וגו'. ויש תפלה שנענית לשלשה ימים, ממי את למד? מיונה דכתיב (יונה, ב'): 'ויהי יונה במעי הדגה', וגו', ואח"כ 'ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה'. ויש תפלה שנענית ליום אחד, ממי את למד? מאליהו דכתיב (מ"א, י"ח): 'ויגש אליהו הנביא ויאמר', וגו'. ויש תפלה שנענית לעונה, ממי את למד? מדוד דכתיב (תהלים, ס"ט): 'ואני תפלתי לך ה' עת רצון'. ויש תפלה שעד שלא יתפלל אותה מפיו הקב"ה יענה, שנאמר (ישעיה, ס"ה): 'והיה טרם יקראו ואני אענה" (מד"ר, דברים, פר' ב'). כלומר, הענות ה' לתפילות האדם היא מתוך מידת החסד שנוהג הקב"ה עם בריותיו לפיכך "אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות...אלא מתוך שמחה של מצוה" (ברכות, לא.), וכן מצאנו שמשה רע"ה התפלל תקט"ו תפילות כנרמז במילת "ואתחנן" שהיא גימטריה "שירה", דהיינו, כל תפלותיו של משה היו מתוך שמחה ולא מתוך עצבות.
משל למה הדבר דומה: לאריה שקרא לחמור ובקש ממנו להתלוות אליו בדרכו, שמח החמור על בחירת האריה בו ללוותו וחשב לעצמו: אכן בחירה נבונה בחר מלך החיות שהרי זקוק הוא לעזרתי כי אין הוא יכול לעשות דבר בלעדי. החלו האריה והחמור להלך יחדיו ביער, החמור היה נוער נעירות עזות עד שהחיות היו נחרדות והאריה היה דורסן ואוכלן. עקב כך גבה לבו של החמור עד שפנה לאריה ואמר: אדוני מלך החיות הרי רואה אתה כי אינך יכול לשלוט על כל החיות בלעדי, לפיכך אין זה מן הראוי שלך לבדך תהיה המלוכה אלא מן הראוי הוא שנתחלק בה שווה בשווה. רגז הארי על דברי החמור ומיד הנחית את כפו על צואר החמור ושבר את מפרקתו. אמר לו הארי: חשבת כי אינני יכול לשלוט בלעדיך? איך מלכתי עד שלשום בלעדיך?!. הנמשל הוא לקב"ה אשר הוא עשה, עושה ויעשה את כל המעשים כולם כאמור בי"ג העיקרים, לפיכך בלי סייעתא דשמיא אין האדם מסוגל לעשות כלום. על כן אין לאדם לדרוש מה' טובה בזכות עצמו, אלא מצד אחד על האדם לפעול את פעולתו הגשמית, ומצד שני עליו להכיר באפסיותו ולהכיר טובה לבוראו בתפילה, בבקשה ובתחנונים משום "שהקב"ה מתאוה לתפלתן" (מד"ר, שמות, פרשה כא) של ישראל גם כאשר השפע האלהי מובטח להם, דהיינו, התפלה היא הצינור להורדת השפע האלהי, וכן מובא בגמ': "כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם" (ברכות, לב:), והמאריך בתפלתו "מאריכין ימיו ושנותיו" (ברכות, נד:).
מטרת תפלתו של משה:
משה רע"ה התפלל תקט"ו תפילות ובקשות בכדי להכנס לארץ ישראל על מנת לקיים את המצוות התלויות בארץ, כגון: בנין ביהמ"ק, תרומות, מעשרות, שמיטה, וכו', דהיינו, משה בקש להכנס לארץ לצורך התעלות רוחנית למרות שכל התורה נקראת "תורת משה" על שמו של משה רע"ה משום שכל ימיו ושעותיו היו מלאים במצוות, בכל זאת משה הרגיש כי הוא פגום ברוחניותו משום שנבצרה ממנו האפשרות לקיים גם את המצוות התלויות בארץ, לפיכך משה התחנן תקט"ו תפילות לקב"ה שיכניסו לארץ ישראל. וכן מובא בתלמוד: "דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל?! וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך?, אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי. אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר? מעלה אני עליך כאילו עשיתם" (סוטה, יד.). אולם משה רע"ה התפלל תקט"ו תפילות ובקשות ע"מ להכנס לארץ בגשמיות גם בכדי לספוג את תכונות הקדושה של ארץ ישראל, כגון: "אוירא דארץ ישראל מחכים" (ב"ב, קנח:), וכן "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (כתובות, קיא.), וגם "א"ר אלעזר: מתים שבחוץ לארץ אינם חיים" (כתובות, קיא.), ואף "שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה" (כתובות, קי:), לפיכך הבטיחו ה': "מעלה אני עליך כאילו עשיתם" (סוטה, יד.). כלומר, משה רע"ה לא חפץ לקיים את המצוות התלויות בארץ ע"מ לקבל את שכרן אלא ע"מ לקיימן בפועל ואף לספוג את תכונות הקדושה של ארץ ישראל, על כן ה' החשיב לו את כל כוונתיו לעשיה ממשית. וכן "אמר רב אשי: חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (ברכות, ו.). כלומר, ה' ענה למשה רע"ה כי אין לו צורך לאכול מפריה של ארץ ישראל או להכנס לתוכה ע"מ להתרומם בקדושה משום שדרגתו גבוהה גם בלאו הכי.
מעמד הר סיני:
בפרשת ואתחנן משה חזר לתאר בהרחבה את מעמד הר סיני בכדי להדגיש בפני עם ישראל את היותם עם סגולה, ולחדש את הברית בינם לבין הקב"ה בטרם בואם לארץ ישראל, וזאת משום חששו של משה רע"ה כי הפגישה של ישראל עם הגוים היושבים בארץ והגוים המתגוררים בשכנות לארץ ישראל, עלולה להשפיע לרעה על עם ישראל אשר לא נתקל בבעיה זו במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר, כפי שאכן קרה לחלק מישראל שכאשר הם נפגשו בשיטים עם עמי מואב ומדין ונגררו לחטא ע"ז של בעל פעור. לפיכך משה חזר להזכיר לישראל בהרחבה את מעמד הר סיני אשר בו נכרתה הברית בין ישראל לבין הקב"ה, משום שהברית שנכרתה במעמד הר סיני מבוססת על הקשר היחודי שבין עם ישראל לקב"ה, דהיינו, אל אחד לעם אחד. כלומר, מעמד סיני מבהיר לישראל את ההבדל בין עבודת הגוים שעובדים לפסל ולמסכה לבין עם ישראל העובד לה' לבדו, מהות ההבדל הוא: שהגוים עובדים להרבה אלוהויות ולשותפויות אלוהויות מעשה ידי אדם, אך ישראל התחייבו לקב"ה ישירות במעמד הר סיני שעבודתם תהיה רק לה' שהוא אל יחיד ואין בלתו, על כן אין לישראל את האפשרות לשתף עבודה זרה בעבודת ה', שנאמר: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו... וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (דברים, ד', ל"ה, ל"ט). נמצאנו למדים כי כפילות כתיבת מעמד הר סיני בתורה, נועדה להדגיש לדורות שהתמודדותם האמונית של עם ישראל כנגד עובדי העבודה זרה נעשית על ידי זכרון המעמד הייחודי שראו ישראל בעינהם בעת מעמד הר סיני, שנאמר: "כי שאל נא לימים ראשנים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמהו. השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי" (דברים, ד', ל"ב-ל"ג).
וכן מצאנו שפרשת ואתחנן נקראת תמיד לאחר תשעה באב שהוא יום שבו חל איסור ללמוד תורה הגורמת לשמחת הלב, על כן בשבת שלאחר תשעה באב קוראים בפרשת ואתחנן החוזרת על אירוע מתן התורה ועשרת הדברות, דהיינו, לרמוז על קבלת ברית התורה מחדש והחזרת השמחה לישראל, כפי שנאמר בהפטרה: "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם".
כפרת חטא העגל:
בתום ארבעים שנות הנדודים משה הזכיר לישראל כי ה' סלח לישראל על עוון העגל בזכות תפלתו והתמסרותו למען ישראל, שנאמר: "ואתנפל לפני ה' כראשנה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי על כל חטאתכם אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו" (דברים, ט', י"ח)..."כי אמר ה' להשמיד אתכם" (דברים, ט', כ"ה). משה הזכיר לישראל את מסירותו למענם לא על מנת להשתבח במעשיו אלא ע"מ להזהירם שעליהם להשמר מן החטא "כי לא לעולם חוסן" (משלי, כ"ז, כ"ד).
וכן מצאנו שמנהיג הדור מייסר את עצמו בצנעה אף למען הצלת היחיד: מעשה בתלמיד אחד שאובחנה אצלו מחלה ממארת שאיימה על חייו, בא התלמיד לפני רבו ה'חפץ חיים' זצ''ל בכדי לבקש ברכה לאחר שהרופאים אמרו לתלמיד ולמשפחתו שאין הם יודעים מזור למחלתו, ובכל יום נוסף שחלף איבדו קרובי התלמיד תקוה. ה'חפץ חיים' הקשיב לתלמיד הצעיר ואמר לו שיתן לו עצה אך בתנאי שלעולם לא יספר על כך לאיש, והתלמיד הסכים מיד. הנחה אותו ה'חפץ חיים' ללכת לתלמיד מסוים המתגורר בעיירה קטנה ולספר לו על מצבו ולבקש ממנו ברכה, ה'חפץ חיים' הבטיח לתלמידו החולה כי אותו ת"ח יתן לו ברכה ובעזרת ה' יתברך הוא יחלים. הצעיר שמע בקול רבו ופנה מיד לאותו תלמיד חכם וקיבל את ברכתו ובתוך זמן קצר החלים התלמיד ממחלתו הממארת. התלמיד המשיך בלמודיו בישיבה ובסופו של דבר עבר מן הישיבה בראדין והקים משפחה בעיירה אחרת, וכפי שהודרך מעולם לא סיפר לאיש אודות מאורעות החלמתו ממחלתו. אחרי למעלה מעשרים שנה חלתה גיסתו של אותו תלמיד במחלה מסתורית, ועד מהרה נתברר לו שהיא סובלת מאותה מחלה שהוא סבל בעבר אך הוא לא אמר לה דבר. אשתו נזכרה שבעלה דבר עמה פעם על מחלה מסתורית שסבל ממנה בעבר, ובכל פעם שדברה אתו על כך הוא היה מתחמק ומסרב לדבר. ככל שניסה בעלה לערפל את דבריו אשתו לחצה עליו שידבר בתקוה שסודו יעזור להציל את חיי אחותה. זמן רב הפצירו בו גם אשתו וגם גיסתו לגלות את אשר קרה לו ואיך נרפא, אך הוא הסביר להם שזהו סוד שנבצר ממנו לגלותו, אולם אף הן עמדו בשלהן עד שלבסוף נחלשה התנגדותו, משום שהוא חשב באופן הגיוני כי לאחר כל כך הרבה שנים הוא כבר מילא אחר אזהרתו של ה'חפץ חיים' ועתה יכול הוא לגלות את סודו למען הצלת חיי אחותה של אשתו. האיש סיפר לאשתו על מחלתו הממארת שעברה לאחר שבקש ברכה מרבו ה'חפץ חיים' אשר יעץ לו ללכת לקבל ברכה מתלמיד חכם מסוים המתגורר בעיירה קטנה הרחוקה מראדין. אשתו וגיסתו נתמלאו תקוה וסברו אולי בדרך זו תהא גם הצלתן, אולם זמן קצר לאחר מכן בעלה עצמו החל להרגיש ברע, האיש נבהל מאד ואמר לאשתו שעליו לנסוע אל ה'חפץ חיים' ע"מ לקבל את עצתו, ומיד יצא לדרך הארוכה בחזרה לראדין אל ה'חפץ חיים' שהיה אז זקן וחלש. ה'חפץ חיים' הקשיב בשקט לספורו של האיש ואף זכר את פגישתם הישנה, לאחר מכן אמר לתלמידו בדיבור שקט ואיטי: בני, הלוואי ויכולתי לעזור לך אך עתה אין לי כח לעשות דבר, משום שכאשר היתה לך המחלה לראשונה הייתי צעיר וצמתי ארבעים יום בעבורך בכדי שתתרפא, אך היום אני כבר זקן מדי ואינני יכול לצום כמו אז. נמצאנו למדים מכאן את מסירותם וצניעותם של צדיקי הדור למען הכלל והפרט, משה רע"ה צם והתחנן בעבור כלל ישראל במשך ארבעים יום, שנאמר: "ואתנפל לפני ה' כראשנה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי על כל חטאתכם אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו" (דברים, ט', י"ח), ואף ה'חפץ חיים' צם בצעירותו ארבעים יום בעבור רפואתו של תלמיד אחד וגם העמיד בפני תלמידו את הדברים בצורה כזו שיראה כאילו הודות לברכתו של תלמיד חכם אחר הוא נתרפא.
פרשת שמע ישראל:
בהמשך פרשת ואתחנן משה תובע מישראל להביע נאמנות לה' ע"י קביעת מחיצה רוחנית בין ישראל לגוים באמצעות קריאת שמע, שנאמר: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים, ו', ד'). דברי משה אשר נאמרו בתום ארבעים שנות הנדודים במדבר נועדו לכלל ישראל לדורותיו הנזקקים להתחזקות זו מאז ועד היום, משום שכאשר ישראל סבבו במדבר החיץ בינם לבין הגויים נעשה באמצעות ענני הכבוד, אולם בעת כניסתם לארץ ועד לגאולה השלמה בוטל חיץ זה וישראל נותרו חשופים להשפעת תרבויות עמי הארצות. לפיכך במקום המחיצה אלהית של ענני הכבוד נתבע מעם ישראל ליצור מחיצה מכח נאמנותם לקב"ה, על כן פרשת שמע כתובה בתפילין של יד ושל ראש וישראל מצווים לקרוא בכל יום פעמיים את קריאת שמע, משום שקריאת שמע מזכירה לישראל גם את מעמד הר סיני שבו התחייבו ישראל להתיחד רק עם הקב"ה, שנאמר: "ה' אלהינו ה' אחד", דהיינו, פרשת שמע מזכירה לישראל שמעמד קבלת "עול מלכות שמים" בהר סיני הוא מעמד מתמשך ואין הוא אירוע חד פעמי. לפיכך משה רע"ה לימד את ישראל כי הדרך לקיום כל המצוות תחילתה בתפלה מתמדת לבורא עולם, על כן ישראל מחוייבים לקרוא בכל יום פעמיים את פרשת שמע האמורה בפרשת ואתחנן, משום שענינה של פרשת שמע הוא: קבלת "עול מלכות שמים" אשר הוא קודם לקבלת "עול מצוות" (ברכות, פ"ב, משנה ב').
בהמשכה של פרשת שמע נאמרה גם מצות אהבת ה', לכאורה נשאלת השאלה כיצד ניתן לצוות על אהבה? ועוד, הרי ישראל נצטוו ליראה את ה', שנאמר: "למען תירא את ה' אלהיך לשמר את כל חקתיו ומצותיו" (דברים, ו', ב'), א"כ איך אפשר לשלב אהבה עם יראה? אלא שהאבות השרישו בלבם של עם ישראל את אהבת ה' לפיכך הציווי הוא: לגלות את רגש האהבה לה' החבוי בעומק לבם של זרע ישראל. וכן מצאנו שגם ה' מחזיר אהבה לישראל, שנאמר: "ותחת כי אהב את אבתיך ויבחר בזרעו אחריו ויוצאך בפניו בכחו הגדל ממצרים" (דברים, ד', ל"ז), דהיינו, אהבת ה' וישראל היא אהבה הדדית ושורשית. לפיכך נצטוו ישראל לאהוב את ה' בין כשהוא מתנהג עמהם במידת הרחמים ובין כשהוא מתנהג עמהם במדת הדין כביכול, שנאמר: "ואהבת את ה' אלהיך". על כן יראת ה' איננה רק מפני יראת העונש כדרך היראה מפני מלך בשר ודם, אלא יראת ה' היא חלק מאהבת ה', כמאמר הזוהר: "דבעי בר נש למפלח קמי מאריה בקדמיתא בעי יראה לדחלא מניה, ובגין דחלא דמאריה ישתכח לבתר דיעביד בחדוותא פקודי אורייתא" (זוה"ק, ויקרא, נו.), דהיינו, כאשר האדם ירא רק מה' יתברך ולא מן העונש או מכל גורם אחר, אז נעקר הפחד מלבו ובכך הוא נקשר בעבותות האהבה לה' יתברך בלבד. וכן כתב הרמב"ם (יסודי התורה, פ"ב, ב): "היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: 'צמאה נפשי לאלהים לאל חי'. וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות". לפיכך כל פרט מישראל מצווה באופן אישי להיות נאמן בכל מחיר לברית האהבה שבין ישראל לבין הקב"ה, שנאמר: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" בלשון יחיד, מסר זה צריך להיות צמוד לישראל לדורותיו בכל מקום ובכל עת, שנאמר: "ושננתם לבניך...בשבתך בביתך בלכתך בדרך ובשכבך ובקמך. וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך. וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים, ו', ז'-ט'). כלומר, התורה דורשת מכל יהודי לעבוד את ה' באהבה עד למסירת הנפש והממון בעבור כך, משום שנקודת המבט היא: שכל אשר הקב"ה עושה הוא לטובתו של האדם, וכן מובא במשנה (ברכות, פ"ט, משנה ה): "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה". נמצאנו למדים כי הקפת כל ההויה של ישראל בפרשת שמע מהוה את המחיצה הרוחנית שמאפשרת לישראל לקיים את הברית אשר נכרתה בינם לבין הקב"ה במעמד הר סיני, וכן נאמר בגמ': "ועבדתם את ה' אלהיכם' זו קריאת שמע ותפלה" (ב"מ, קז:).
בנוסף למחיצה הרוחנית התורה מצוה להוסיף מחיצה גשמית בין ישראל לעמים כאמור בסוף פרשת ואתחנן: "ונתנם ה' אלהיך לפניך והכיתם החרם תחרים אתם לא תכרת להם ברית ולא תחנם. ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך. כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר. כי אם כה תעשו להם מזבחתיהם תתצו ומצבתם תשברו ואשירהם תגדעון ופסיליהם תשרפון באש" (דברים, ז', ב'-ה'), דהיינו, התורה הנצחית מצוה להכות ולהחרים את העכו"ם וגם לעקור את כל סמלי העבודה זרה מארץ ישראל, לפיכך הציוויים הללו שנאמרו לדור הראשון הנכנס לארץ מופנים גם לכלל הדורות, משום שקיומו הייחודי של עם ישראל עלול להנזק ללא המחיצות הרוחניות והגשמיות בינם לבין הגוים.
וכן מצאנו שחז"ל קשרו לקריאת שמע גם סגולות גשמיות וגם סגולות רוחניות, כמובא בגמ': "א"ר יצחק: כל הקורא ק"ש על מטתו, כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו...ואמר רבי יצחק: כל הקורא קריאת שמע על מטתו מזיקין בדילין הימנו" (ברכות, ה.), "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אמר להן הקב"ה לישראל: אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידם" (סוטה, מב.), "אמר ר' אליעזר: ומה אני מקיים 'ובתורתו יהגה יומם ולילה'? אמר ליה רבי יהושע: זו קריאת שמע, שאם אדם קורא אותה שחרית וערבית מעלה עליו הקב"ה כאילו יגע בתורה יומם ולילה" (מדרש תהילים, מזמור א').
מצוות הנחת תפילין:
הרמב"ם פסק: "אמרו חכמים כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו, וכל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה, שהרי בארבע פרשיות צוה על תפילין של ראש ועל תפילין של יד, וכל הרגיל בתפילין מאריך ימים, שנאמר: 'ה' עליהם יחיו" (הל' תפילין, פ"ד, כ"ו). כלומר, מצות עשה של הנחת תפילין קשורה למצות קריאת שמע בשתי בחינות: בבחינת שלמות מצות קריאת שמע אשר בה נצטוו ישראל על בצוע מצוות התפילין, ובבחינת שלמות מצוות עשה של הנחת תפילין האמורות בקריאת שמע, שנאמר: "וקשרתם לאות על ידך ולטטפת בין עיניך" (דברים, ו', ח').
התורה הקדימה בציווי את תפילין של יד לתפילין של ראש, לפיכך נשאלת השאלה מדוע הרמב"ם (הל' תפילין, פ"א, א') הפך את הסדר באומרו: "ארבע פרשיות אלו, שהן: 'קדש לי' 'והיה כי יביאך ה'' שבספר ואלה שמות, 'ושמע' 'והיה אם שמוע', הן שנכתבות בפני עצמן ומחפים אותם בעור ונקראין תפילין, ומניחין אותם על הראש וקושרין אותם על היד"?
נלענ"ד לתרץ את הסתירה העולה מדברי הרמב"ם כך: התורה מצוה שתי מצוות בתפילין: האחת "להיות תפילין על הראש" והשניה "לקשרם על היד" (הרמב"ם, הל' תפילין, פ"א, הקדמה), משום שתכלית מצוות התפילין היא התקדשותו הפנימיות של האדם כנגד פיתויי יצה"ר, כפי שמצאנו שבסדר מלבושי הכהן הגדול הוקדם האבנט לציץ מן הטעם המובא בגמ': "אבנט מכפר על הרהור לב...וציץ מכפר על עזות פנים" (זבחים, פה:), לפיכך התורה מצוה לקשור קודם את התפילין של יד שהוא כנגד הלב אשר תכליתו הוא: להכניע את יצר הרע הנמצא בלב האדם ומפתה אותו לבצע עבירות קלות, לאחר מכן התורה מצוה להניח את התפילין שעל הראש אשר תכליתו הוא: למנוע מיצר הרע להמשיך לפתות את האדם לבצע עבירות חמורות מתוך עזות פנים, לפיכך גם הרמב"ם פסק בהלכותיו: "וקושר של יד ואחר כך מניח של ראש" (הל' תפילין, פ"ד, ה').
לעומת זאת כשהרמב"ם הקדים תפילין של ראש לתפילין של יד באומרו: "ומניחין אותם על הראש וקושרין אותם על היד", הרמב"ם רמז בסדר דבריו אלה לכך שלמצוות התפילין יש גם ערך של התקדשות חיצונית, וכן הוא לשון הגמ': "תפילין בראשו ותפילין בזרועו" (פסחים, קיג:), וכן "רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפילין בראשו, ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר: 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק', ואומר: 'חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם" (מנחות, מג:). כלומר, הגמ' ובעקבותיה הרמב"ם הקדימו בדבריהם את תפילין של ראש לתפילין של יד משום שלתפילין של ראש יש קדושה נוספת על תפילין של יד, כגון: הסגולה לשמירה מפני האוייבים החיצוניים, "שנאמר: 'ה' עוז לעמו יתן', ומנין שהתפילין עוז הם לישראל? דכתיב: 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך', ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש" (ברכות, ו.). וכן מובא במדרש: "משל לבן מלכים שהיה מהלך אחר אביו והיה מהלך בכל מקום שהיה מהלך אביו, והיו בני אדם רואים לאביו עמו והיו יראים מפניו, אחר ימים הניח לאביו והיה מהלך לעצמו, התחילו הבריות מכין אותו, בא לו אצל אביו ואמר לו: כך עשית לי?!, אמר לו: אתה עשית לעצמך שהנחת אותי. כך ישראל כיון שעושין רצונו של מקום היו אומות העולם יראים מהם, שנאמר: 'וראו כל עמי הארץ" (ילק"ש, דברים, כ"ח, סי' תתקל"ח). וכן מובא בגמ': "והסירתי את כפי וראית את אחרי', אמר רב חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא: מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין" (ברכות, ז.), ופירש הרש"י: "שם ה' נקרא עליך', אלו תפילין של ראש שכתוב בו רוב השם שי"ן ודל"ת. 'קשר של תפילין' מאחורי העורף, והקב"ה מניח תפילין כדאמר לעיל דמשום תפילין של ראש יראו העובדי כוכבים, כדכתיב: 'ויראו ממך" (מנחות, ל"ה:).
כלומר, הקדמת תפילין של ראש לתפילין של יד בדברי הגמ' והרמב"ם הם גם בבחינת "מעלין בקודש ואין מורידין" (ברכות, כ"ח.), לעומת זאת סדר הנחת התפילין הכתוב בתורה הוא לצורכן של תכלית מצוות הנחת התפילין, אשר היא: מלחמה כנגד היצר הקטן המתחיל להסית לעבירה קטנה ואח"כ כנגד היצר הגדול המסית לבצע את העבירות הגדולות. וכן נאמר בסיפרי (פר' שלח, פיסקא קטו): "מה ת"ל: 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם' (במדבר, ט"ו, ל"ט)? מגיד שעינים הולכים אחר הלב". וכן "א"ר אסי: יצה"ר בתחילה דומה לחוט של בוכיא (עכביש) ולבסוף דומה כעבותות העגלה, שנאמר: 'הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה" (סוכה, נב.).
נמצאנו למדים כי למצוות התפילין יש גם סגולות גשמיות וגם סגולות רוחניות לכלל ולפרט מישראל, "שנאמר: 'ה' עוז לעמו יתן', ומנין שהתפילין עוז הם לישראל? דכתיב: 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך', ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש" (ברכות, ו.), וכן מובא בגמ': "אמר ר"ל: כל המניח תפילין מאריך ימים, שנאמר (ישעיה, ל"ח, ט"ז): 'ה' עליהם יחיו ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחיני" (מנחות, מד.). כמו כן "ת"ר: חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות: תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן, וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן, ועליהן אמר דוד: 'שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך" ... "רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפילין בראשו, ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר: 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק', ואומר: 'חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם" (מנחות, מג:).
מעשה בחסיד אחד שבנו הבוגר הודיעו כי הוא נוסע לטייל מספר חדשים בחו"ל, בקש החסיד מבנו: קח עמך את שקית התפילין והנח תפילין בכל יום ע"מ שה' ישמרך בדרך. אמר לו בנו: בקשתך קשה לביצוע ומפריעה להנאת ההתפרקות שבטיול, אך אם אתה עומד על כך שאניח תפילין בכל יום עליך לפצותני בעשרת אלפים דולר בגין מיעוט ההנאה מן הטיול. אמר לו החסיד: בני, סע לשלום והנח תפילין בכל יום ואני אשלח לך המחאה בגובה הסכום שבקשת. הבן לקח עמו את שקית התפילין במזודתו ונסע לחו"ל בכדי לראות את פלאי העולם ותוך כדי כך בילה בבתי מלון ובמסעדות יוקרה ברחבי התבל. לאחר שלשה שבועות התקשר הבן לאביו ושאלו: מדוע ההמחאה שהובטחה לו לא הגיעה אליו? אמר לו אביו: האם אתה מניח תפילין בכל יום כפי שסיכמנו?, ענה לו הבן בודאי! בכל בקר אני משכים להתפלל ולהניח תפילין חוץ מיום שבת. אמר לו אביו: שקר אתה דובר! משום שאילו פתחת את שקית התפילין היית מוצא שם את ההמחאה שהנחתי לך שם מלכתחילה עם מלוא הסכום שהבטחתיך. ממעשה זה ניתן ללמוד מוסר השכל הנוגע לכלל מצוות ה', דהיינו, ה' יתברך נתן לישראל לקיים מצוות בעת הטיול בעוה"ז ובתוכם ה' הטמין אוצרות נסתרים, על כן בעת שהאדם מקיים בנאמנות את מצוות ה' בעוה"ז, מתגלים לו גם האוצרות הטמונים בכל מצוה ומצוה, שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו" (משלי, ד', ב').
שבת נחמו:
לאחר שלש הפטריות הפורענות הנקראות בשלשת השבתות שלפני תשעה באב קוראים את הפטרת "נחמו נחמו עמי" (ישעיה, מ', א') בשבת שלאחר תשעה באב, לפיכך נקראת שבת זו גם בשם "שבת נחמו". הפטרת "נחמו" פותחת סדרה של שבע הפטריות הנקראות מהשבת שלאחר תשעה באב עד השבת האחרונה של חודש אלול, תוכנן של הפטריות אלה עוסק בעיקר בנבואות נחמת העתיד של ישראל לפיכך נקראות הפטריות אלה בשם: "שבע דנחמתא" (שו"ע, או"ח, תכח, ח) וסימנן נו"ע ארק"ש.
הפטרת שבת נחמו מבשרת לישראל שתי סוגי נחמות: נחמה גשמית של קיבוץ גלויות ונחמה רוחנית של השראת השכינה, שנאמר: "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. דברו על לב ירושלם וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה...ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר...כרעה עדרו ירעה בזרעו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל" (ישעיה, מ', א', ב', ה', י"א). וכן מובא במדרש: "חטאו בכפלים, דכתיב: 'חטא חטאה ירושלם', ולקו בכפלים, דכתיב (ישעיה, מ'): 'כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה', ומתנחמים בכפלים, דכתיב (ישעיה, מ'): 'נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם" (מד"ר, איכה, פר' א'). וכן מצאנו שכאשר ישראל שמעו מפי ישעיה הנביא את דברי הנחמה הכפולה הם סירבו להאמין לו, כמובא במדרש: "בשעה שאמר ישעיה הנביא עליו השלום לישראל: 'נחמו נחמו עמי' ביקשו להרגו, אמר להם: לא מדעתי אני אומר לכם אלא 'יאמר אלהיכם" (מדרש ילקוט), דהיינו, ישראל סברו שאלה הם דברי הנביא הקורא להם "עמי" שלו ולא של ה', לפיכך אמר להם הנביא ישעיה: "יאמר אלהיכם", על כן ישראל התנחמו מהבהרת דברי הנביא משום שכאשר ה' מכנה את ישראל בכינוי "עמי" סימן הוא שנמחלו להם כל עוונותיהם. על כן ה' בישר כי ישראל עמו "מתנחמים בכפלים", דהיינו, לא רק שיקבלו כפליים טובות בעת הגאולה אלא שאף הצער של הגלות יהפך להם לשמחה, שנאמר: "ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי ישב אפך ותנחמני" (ישעיה, י"ב, א').
לפיכך עיקר דברי הנחמה של הנביאים מכוונים לימות המשיח לעת שבה בית המקדש חרב וישראל עדין סובלים את ייסורי הגלות הקשים, לפיכך "אמר להם הקב"ה לנביאים: לכו נחמו את ירושלים, כיון שבאו אצלה אמרה להם: כבר עד עכשיו לא מלאו אזני מן התוכחות שהוכחתם אותי, ואתם באים לנחמני? 'מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה על שבר בת עמי" (ילקוט שמעוני, איכה,פ"א, סימן תתרכא). מטעם זה תיקנו חז"ל לישראל להפטיר לאחר תשעה באב את הפטריות "שבעה דנחמתא" במשך שבעה שבתות רצופות, משום שהפטריות אלה הן כמקהלת מנחמים המופיעה בכל שנה בכדי לבשר לישראל כי קץ הגלות מתקרב ובא, כי כל שנה נוספת של גלות מקרבת את קיצה, על כן האהבה והתקוה שמרעיף הקב"ה על ישראל מתוך הפטריות הנחמה מחזקת את עם ישראל בגלותו ומפיחות בו רוח של אמונה ותקוה לעתיד לבוא.
מטעם זה גם הרמב"ם הורה בשלש עשר העיקרים את החיוב לצפות לבואו של המשיח ולא להסיח את הדעת ממנו, והוסיף ואמר (הרמב"ם,מלכים, פי"א, א): "וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו". בהמשך לכך פסק הרמב"ם (מלכים, פי"ב, ב): "ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות (של אחרית הימים) ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה". נראה לכאורה כי הרמב"ם סתר את דבריו, אלא שנלענ"ד כי הרמב"ם הדגיש בדבריו שאין לעסוק באריכות דוקא בדברי ההגדות והמדרשות של אחרית הימים, כמובא בגמ': "שלושה באין בהיסח הדעת אלו הן: משיח, מציאה, ועקרב" (סנהדרין, צז.), אולם הרמב"ם מחייב לעסוק תמיד בדברי התורה ובחזונות הנביאים על אחרית הימים, ולצפות לבואו של המשיח ולא להסיח את הדעת ממנו כלל.
וכן מצאנו שנחמתם של ישראל היא גם נחמתו של הקב"ה, כמובא במדרש (ילק"ש, איכה, פ"א, תתרכ): "נחמו נחמו עמי' למי צריכים לנחם לה או לי? למי שמתה אשתו למי מנחמין לא לבעל? כך נמשלה ציון למתה, שנאמר: 'במחשכים הושיבני כמתי עולם', לא לי צריכים לנחם? נחמוני נחמוני. כיוצא בו למה הדבר דומה? למי ששבו שני בניו בחייו למי מנחמים לא לאביהם? כך 'בני יצאוני ואינם'. כיוצא בו למה הדבר דומה? למי ששרפו את ביתו, הדא הוא דכתיב: 'וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת בתי ירושלים ואת כל בית הגדול שרף באש', כיוצא בו משל למה הדבר דומה? למי שנקצץ כרמו למי מנחמין? לבעל הכרם מנחמין, כך הקב"ה, דכתיב: 'כי כרם ה' צבאות בית ישראל'. ועוד משל למה הדבר דומה? לרועה שהיה לו צאן ונכנס ארי ואכלו למי מנחמים? לבעל הצאן, כך 'צאן אובדות היו עמי רועיהם התעום', הוי אומר: למי אתם צריכים לנחם? אותי! ...אתם צריכים לנחם אותי ואף אתם 'נחמו נחמו עמי' נחמוני נחמוני". כלומר, כביכול ה' מבקש מישראל שינחמוהו על צער הגלות והשכינה.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי פרשת ואתחנן כוללת בתוכה יסודות רבים של התורה אשר כולם מתהוים למקשה אחת, דהיינו, יסודות התפילה, מעמד סיני, עשרת הדברות, אחדות האל, שמע ישראל, מצוות אהבת ה', מצוות התפילין, תלמוד תורה, יראת ה', הפסוק הכולל את כל התורה כולה: "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (דברים, ו', י"ח), בחירת ישראל לעם סגולה: "בך בחר ה' להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים, ז', ו'), וכו'. החוט המשולש המקשר בין כל יסודות אלה הוא התפילה, ייחוד האל, והמעשים הטובים אשר יחדיו הם מייחדים את ישראל מיתר אומות העולם, וגורמים להשראת השכינה רק בתוך עם ישראל, שנאמר: "ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזב את עמי ישראל" (מלכים-א, ו', י"ג). וכן מובא במדרש: "תאני רשב"י: אלהים אנכי לכל באי עולם ולא ייחדתי שמי אלא על עמי ישראל, אין אני נקרא אלהי כל האומות אלא אלהי ישראל 'אלהים אלהיך אנכי" (מד"ר, רות, פתיחתא). על כן ה' יתברך הבטיח לישראל עמו נחמה כפולה בעתיד לבוא, שנאמר: "נחמו נחמו עמי" (ישעיה, מ', א'), וישראל בתפילתם מייחדים את ה' כאל אחד כל יכול העתיד לממש את כל הבטחותיו בעת הגאולה השלמה של ישראל בעתיד לבוא, כגון ההבטחה לקבוץ גלויות אלהי, שנאמר: "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו...כי גדול יום יזרעאל', אמר רבי: גדול יום קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ" (ילק"ש, הושע, ב', תקיז). לפיכך השילוב בין כוחה של התפלה הנובע מתפלותיו של משה רע"ה האמורות בפרשת ואתחנן לבין נבואות הנחמה העתידית הכתובות בהפטרות הנחמה, מחזקות את עם ישראל לאורך הגלות וגורמות להשרדותם עד הגאולה השלמה.
יה"ר שנזכה לנתחזק בתפילה, ובאמונה בהבטחות הקב"ה לעתידו הטוב של ישראל ובבנין הארץ וירושלים ננוחם, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם. ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה' אלהיך" (עמוס, ט', י"ד-ט"ו), "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים" (ישעיה, נ"ו, ז').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

ראו גירסה ישנה כאן: