נחמיה ד

1 ויהי כאשר שמע סנבלט וטוביה והערבים והעמנים והאשדודים כי-עלתה ארוכה לחמות ירושלם כי-החלו הפרצים להסתם ויחר להם מאד. 2 ויקשרו כלם יחדו לבוא להלחם בירושלם ולעשות לו תועה. 3 ונתפלל אל-אלהינו ונעמיד משמר עליהם יומם ולילה מפניהם. 4 ויאמר יהודה כשל כח הסבל והעפר הרבה ואנחנו לא נוכל לבנות בחומה. 5 ויאמרו צרינו לא ידעו ולא יראו עד אשר-נבוא אל-תוכם והרגנום והשבתנו את-המלאכה. 6 ויהי כאשר-באו היהודים הישבים אצלם ויאמרו לנו עשר פעמים מכל-המקמות אשר-תשובו עלינו. 7 ואעמיד מתחתיות למקום מאחרי לחומה בצחחיים ואעמיד את-העם למשפחות עם-חרבתיהם רמחיהם וקשתתיהם. 8 וארא ואקום ואמר אל-החרים ואל-הסגנים ואל-יתר העם אל-תיראו מפניהם את-אדני הגדול והנורא זכרו והלחמו על-אחיכם בניכם ובנתיכם נשיכם ובתיכם.

9 ויהי כאשר-שמעו אויבינו כי-נודע לנו ויפר האלהים את-עצתם ונשוב כלנו אל-החומה איש אל-מלאכתו. 10 ויהי מן-היום ההוא חצי נערי עשים במלאכה וחצים מחזיקים והרמחים המגנים והקשתות והשרינים והשרים אחרי כל-בית יהודה. 11 הבונים בחומה והנשאים בסבל עמשים באחת ידו עשה במלאכה ואחת מחזקת השלח. 12 והבונים איש חרבו אסורים על-מתניו ובונים והתוקע בשופר אצלי. 13 ואמר אל-החרים ואל-הסגנים ואל-יתר העם המלאכה הרבה ורחבה ואנחנו נפרדים על-החומה רחוקים איש מאחיו. 14 במקום אשר תשמעו את-קול השופר שמה תקבצו אלינו אלהינו ילחם לנו. 15 ואנחנו עשים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים. 16 גם בעת ההיא אמרתי לעם איש ונערו ילינו בתוך ירושלם והיו-לנו הלילה משמר והיום מלאכה. 17 ואין אני ואחי ונערי ואנשי המשמר אשר אחרי אין-אנחנו פשטים בגדינו איש שלחו המים.