מאת: אראל
איכה ב1: "
אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ ד' אֶת בַּת צִיּוֹן, הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ?!
"
איך זה קרה? איך זה ייתכן?!
ד' בעצמו,
בגלל אפו (כעסו הגדול),
העיב (החשיך) את
בת ציון (ירושלים); הוא הוריד את
התפארת (הכבוד) של ארץ
ישראל בבת-אחת, כאילו
השליך אותה
מהשמים לארץ ; ו
לא זכר לטובה
ביום אפו (כעסו) את ירושלים וארץ ישראל, שהיו
הדום רגליו (שרפרף המונח ליד כיסא מלכותו, בסיס לגילויו בעולם).
פרקנו, כמו פרק א, מתחיל בקריאה "
איכה! ", איך קרה דבר כל-כך נורא ולא הגיוני?! פרק א התמקד באויבים שה' שלח להציק לירושלים בגלל פשעיה. בפרק ב, המשורר משתומם על כך שה' עצמו פגע בירושלים. ה' לא רק שלח את האויב, אלא הוא עצמו נדמה לאויב
(ע"פ
שטיינזלץ, פתיחה לפרק ב) .
יעיב - מלשון
עב , ענן עבה וכבד, המחשיך את השמיים; והכוונה, שה' הביא על ירושלים ענני עשן ואפר, והאפיל אותה
(
רש"י) .
שמים הם
מקום גבוה ורחוק; השלכה משמיים לארץ מסמלת ירידה חדה ופתאומית: "
לאחר שהגביהם עד
לשמים ,
השליכם לארץ בבת אחת, ולא מעט מעט
". כמו בביטוי הארמי "
מאיגרא רמא לבירא עמיקתא
"
(
רש"י) - מהר גבוה לבור עמוק.
הפסוק מבהיל: גם כשנראה שמצבנו יציב ואיתן, ייתכן שבבת אחת יבוא אסון וניפול מהשמים לארץ. הדבר מזכיר תיאורים הסטוריים ממקומות אחרים. לדוגמה: בדרום וייטנאם היתה אוירה של "עסקים כרגיל" עוד ב 1974 ותחילת 1975 - רגע לפני המלחמה שהביאה לכיבושם ע"י הקומוניסטים מהצפון
(
קלוד) .
אמנם, יש שפירשו בפסוקים הבאים, שהירידה דווקא היתה הדרגתית: ה' קודם השמיד שדות ובניינים, ולא פגע באנשים. זאת, כדי לאפשר לבני ישראל לחזור בתשובה
(פלגי מים) .
ונראה ששני הדברים נכונים: ישנם סימנים רבים המעידים על כך שהחורבן מתקרב, וקוראים לנו לעשות תשובה; אולם יש אנשים העוצמים את עיניהם, מתעלמים מהסימנים ואינם עושים תשובה; לאנשים אלה, החורבן נראה פתאומי - כפיצוץ של "בועה", או כנפילה משמים לארץ.
הדום הוא שרפרף לרגליים, ובתנ"ך הוא מופיע בעיקר בביטוי "הדום רגלי ה'". ה' נמשל למלך היושב על כיסא, ומניח את רגליו על שרפרף. כיסא ה' נמצא בין הכרובים על ארון הקודש, ולכן ההדום הוא משל למה שנמצא מתחת לכרובים: ארון הקודש עצמו, או בית המקדש, או הר הבית. בפסוקנו לענ"ד המשמעות המתאימה ביותר היא ירושלים (
בת ציון שנזכרה בצלע הראשונה) או ארץ ישראל (
ישראל שנזכרה בצלע השניה): הן היו
ההדום - הבסיס שעליו הונחה הכפורת, שדרכה ה' התגלה בעולם. למרות זאת, ביום תשעה באב, כשה' כעס על ישראל, הוא לא זכר אותן לטובה, אלא החריב את כולן.